פס"ד חשוב מאד של ביהמ"ש העליון בבקשת רשות ערעור אזרחי, שהגישה לקוחה נגד חיובה בתשלום החוזי שנקבע בהסכם שכר הטרחה.

[רע"א  7706/22 אטיה נ' אבידן, פס"ד מיום 07.03.2023].

העובדות:
הלקוחה, בעניין אטיה, התקשרה עם עו"ד אבידן בהסכם שכר טרחה מותנה [contingent fee] הקובע שכ"ט בשיעור של 20% מכל סכום שתקבל בהליך בביה"ד לעבודה. בין הוראותיו של הסכם שכר הטרחה, מצויה תניה הקובעת כי אם הלקוחה תפטר את עורך-הדין טרם סיום הטיפול המקצועי, תשלם הלקוחה לעורך הדין 20% מסכום התביעה שעמד ע"ס של כמיליון ₪.
הלקוחה פיטרה את עוה"ד לפני שהסתיים הטיפול המשפטי, ועוה"ד הגיש תביעה לתשלום שכר טרחתו, בהתאם לתניית הפיטורין. בימ"ש השלום בירושלים קבע כי הלקוחה פיטרה את עוה"ד בחוסר תום-לב ולעוה"ד מגיע השכר שנקבע בהסכם שכר הטרחה. ביהמ"ש המחוזי אישר קביעה זו בערעור.

פיצויי ציפייה ושכר ראוי – בהפסקת טיפול משפטי:

כידוע, הכלל הוא שלקוח רשאי להפסיק, בכל עת, את הטיפול המשפטי שמעניק לו עורך הדין, ובתנאי שבגין העבודה המשפטית שעשה עוה"ד, עד שפוטר, ישולם לו "שכר ראוי" .

לכלל הבסיסי של תשלום שכ"ט ראוי עבור השירותים שהעניק עוה"ד עד פיטוריו, יש חריג: ניתן לכנותו "חריג תום הלב". כאשר הלקוח מפטר את עוה"ד באמצע הטיפול המשפטי בחוסר תום לב, וכדי להתחמק מתשלום שכר הטרחה החוזי, ביהמ"ש יפסוק לעוה"ד את שכר הטרחה החוזי שהוא צריך היה לקבל. קרי, פיצויי ציפייה

תניה חוזית הקובעת כי במקרה פיטורים ישולם 20% מסכום התביעה – נוגדת את תקנת הציבור:

השופט שטיין, שכתב את חוו"ד המרכזית בפסק הדין, קבע כי תניית הפיטורין בהסכם שכר הטרחה נוגדת את תקנת הציבור. השופט שטיין סבר שתניית הפיטורין נותנת, למעשה, לעוה"ד תמריץ להיות מפוטר מהטיפול המשפטי. מצב דברים שתוצאתו: "ניגוד חריף בין האינטרס הלגיטימי של המבקשת, כלקוחה של עורך דין, לקבל ממנו שירות משפטי מיטבי, לבין האינטרס הכלכלי של המשיב [עוה"ד-א"ה]". השופט שטיין מוסיף כי: "הסדר חוזי אשר מאפשר פגיעה בזכות הלקוח לקבל מעורך דינו שירותים משפטיים ברמה נאותה, הוא הסדר שסותר את תקנת הציבור".

בנוסף, קובע השופט שטיין, כי תניה חוזית המגבילה את זכותו של הלקוח לפטר את עורך-דינו, מהווה פגיעה בזכות יסוד של הלקוח להחליף או לבחור את עורך-דינו וגם מטעם זה מדובר בתניה פסולה הסותרת את תקנת הציבור.

השופט כשר, הסכים עם קביעתו העקרונית של השופט שטיין בעניין ביטול התניה החוזית, ניתח את הסוגייה מעט אחרת. לגישתו, תניה בהסכם שכר הטרחה הקובעת תשלום בשיעור של 20% מסכום התביעה יוצרת תמריץ לעוה"ד להגדיל את סכום התביעה, וגם בכך הוא מוצא פגם וניגוד עניינים בינו ובין הלקוח. יחד עם זאת, השופט כשר מעיר, בנוסף, כי הוא לא מתערב בקביעה העובדתית של בימ"ש השלום שהלקוחה פיטרה את עוה"ד בחוסר תום-לב, אולם הציפייה האמיתית של עוה"ד לא היתה לקבל 20% מסכום התביעה, אלא סכום נמוך יותר משמעותית.

תובנות:

פסק הדין בעניין אטיה שהובא לעיל הוא בעל משמעות רבה, מעבר למחלוקת הפרטנית במקרה זה. פסק הדין קובע כי תניות היוצרות ניגוד עניינים בין עוה"ד והלקוח, בהסכמי שכר טרחה, יבוטלו בהיותן סותרות את תקנת הציבור. אולם פסק הדין עושה יותר מכך: הוא מכניס את חובות האמון המיוחדות שחב עוה"ד ללקוח, אל תוך הסכמי שכר הטרחה. ובמילותיו של השופט שטיין: "קביעת שכר טרחה נשכני, כאמור בסעיף 8 להסכם שכר הטרחה, אינה עולה בקנה אחד עם חובת האמון שהמשיב חב למבקשת".