רקע:

אי הגשת תביעה בתוך תקופת ההתיישנות היא מסוג הרשלנויות המובהקות ביותר של עו"ד הפועל בתחום הליטיגציה. אולם הגשת תביעת הרשלנות המקצועית נגד עוה"ד על איחור בהגשת התביעה היא עניין מורכב והעובדה שעוה"ד איחר בהגשת התביעה אינה מספיקה לצורך חיובו בנזיקין.

העובדות:

עורך הדין הגיש את התביעה לאחר שחלפה תקופת ההתיישנות באופן שהתביעה שהגיש נדחתה על הסף.

נפסק:

1. אי הגשת תביעה בתוך המועדים הקבועים לכך בדין מהווה רשלנות מקצועית והפרת חובת הנאמנות שחייב עו"ד ללקוחותיו.
2. כימות הנזק צריך לבחון את תוצאות ההליך המשפטי המקורי אילו הוגש במועד. אלא שבחינה כזאת היא כמעט בלתי אפשרית. מדובר במשוכה שלא ניתן להתגבר עליה, שכן לא ניתן לדעת את תוצאותיו של הליך שלא התנהל.
3. אולם התובעים אינם צריכים לנהל את ההליך מחדש ודי להם שיוכיחו במאזן ההסתברויות שהיה להם סיכוי סביר לקבל פיצוי. בימ"ש, בדומה לפסיקה בהסדרי פשרה, צריך להעריך את הפיצוי הזה ולקבוע את ערכו של אובדן הסיכוי.

תובנות:

ראשית, פסה"ד של ביהמ"ש חורג משורה ארוכה של פסק דין הקובעים כי במקרים מסג זה מה שצריך ביהמ"ש לעשות הוא לנהל מה שנקרא "משפט בתוך משפט".

שנית, הקשיים של ניהול "משפט בתוך משפט" ידועים. האופציה שמציע ביהמ"ש בחינת "אובדן הסיכויים" מוכרת בעיקר בתחום הרשלנות הרפואית ויש מקום שבתי משפט יפתחו אותה גם בתחום הרשלנות המקצועית של עורכי הדין. מדובר במנגנון מורכב שיש בו חסרונות ויתרונות רבים אולם פסיקה מעטה מדי, בעיקר של ערכאות נמוכות.