העובדות:

תביעה של לקוח שנאשם בפלילים, נגד עורך-דינו בשל כך שלא בחן את החומר הרפואי בקשר עם המתלוננת היחידה נגדו. חומר רפואי שהיה מגלה כי לא ניתן היה לתת אמון בעדות המתלוננת. הלקוח שהה במעצר בית במשך כחמש וחצי שנים.

נפסק:

1. עוה"ד התרשל בכך שלא בחן את החומר הרפואי בקשר עם המתלוננת היחידה נגד הלקוח.
2. ביהמ"ש העליון דחה את טענת עו"ד שמדובר "באסטרטגיה משפטית". כמו-כן, נדחתה טענת "אשם תורם" של הלקוח.
3. בימ"ש העליון חייב את עוה"ד [יחד עם גורמים נוספים] בפיצוי בסך של יותר מ-1.5 מיליון ₪.

בשולי הדברים:

בימ"ש העליון הורה גם על השבת שכר-הטרחה שקיבל עוה"ד. קביעה זאת אינה חפה מקשיים. הרי ניתן לטעון כי בכך חרג ביהמ"ש העליון מדיני הנזיקין המסורתיים שמטרתם השבת הלקוח למצבו ללא ההתרשלות.