כמות המחלוקות בין עורכי דין ולקוחות בעניינים הנוגעים לתשלום שכר טרחה היא רבה מאד.  ניתן למיין את המחלוקות שמגיעות לבית משפט למספר נושאים:

ראשית, נדרש לשאול האם יש הסכם או ראיות אחרות בכתב באשר לגובה שכר הטרחה שהוסכם עליו. בחלק לא מבוטל של המקרים אין הסכמה בין הלקוח ועורך הדין מה שכר הטרחה המוסכם. במקרים כאלו, דווקא הלקוח נמצא ביתרון. בתי המשפט דורשים מעורך-הדין שיקפיד על הסכם שכר טרחה וזוקפים לחובתו העדרו של הסכם בכתב. ראה עוד בהרחבה על "הסכם שכר טרחה בכתב" בחלק "מידע משפטי בעניין שכר טרחה".

שנית, גם אם לא הוסכם בין הלקוח ועורך הדין על שכר הטרחה שישולם לעורך הדין, אין הדבר אומר כי לעורך הדין לא מגיע תשלום עבור עבודה שביצע. במקרים בהם לא ברור מה הוסכם בין הצדדים או במקרים בהם הייצוג הופסק באמצע – בוחן בית המשפט את "השכר הראוי" שיש לשלם לעורך הדין.

שלישית, טענות לא מעטות הנטענות כנגד הסכמי שכר טרחה, נוגעות לפרשנות הסכמים אלו. עורכי דין נוהגים, פעמים רבות, לנסח הסכמי שכר טרחה ארוכים, לא ברורים, בשפה מסורבלת. בתי משפט – במקרים של ספק בפרשנות ההסכם – נוטים לקבל פרשנות שהיא לטובת הלקוח ונגד עורך-הדין שניסח את ההסכם הלא ברור.

רביעית, אם עורך-הדין מוכיח קיומו של הסכם בכתב – עדין פתוחה הדרך בפני הלקוח להוכיח טענות חוזיות נגד הסכם. לדוגמה, טענה כי ההסכם נחתם בשל "הטעיה" או "טעות". טענות אחרות יכולות להיות, לדוגמה, "עושק" או טענה כללית להעדר תום-לב.

חמישית, גם אם ההסכם אינו נפסל על-ידי בית המשפט – עדיין שמורה ללקוח הטענה כי שכר הטרחה שהוא משלם הוא מופרז ואין כל יחס בין העבודה או הסיכון שנטל על עצמו עורך-הדין ובין השכר המשולם לו.

לסיכום, ניתן לומר כי במקרים של שכר טרחה מופרז, יש ללקוח תרופות רבות נגד הסכמי שכר הטרחה עליהם הוא חתם עם עורך-דינו, בעיקר במקרים המבוססים על הטעיה ומניפולציה.

למידע נוסף עיין בפסיקה ומאמרים בקשר עם סכסוכי שכר טרחה.